טופס יצירת קשר שלא מבריח: פחות שדות, יותר פניות

טופס יצירת קשר הוא הרגע שבו מבקר מתלבט אם להפוך ללקוח. כל שדה נוסף הוא עוד סיבה לדחות את זה למחר, ומחר לא מגיע. ובכל זאת, כמעט כל אתר שאני מקבל לידיים מבקש שם מלא, טלפון, מייל, שם חברה, תחום עיסוק, תקציב משוער והודעה חופשית — לפני שהמבקר בכלל יודע אם יש התאמה.

כמה שדות באמת צריך

שלושה: שם, דרך ליצור קשר, ומשפט אחד על מה שצריך. זה מספיק כדי לחזור, וזה מספיק כדי להבין אם זה רלוונטי. כל השאר נשאל בשיחה — ובשיחה אנשים עונים בשמחה על מה שבטופס הם לא היו טורחים למלא.

טופס לא נועד לאסוף מידע. הוא נועד להתחיל שיחה. את המידע אוספים אחר כך.

החלופה: שאלון מדורג

כשבאמת צריך סינון — למשל כשמגיעות הרבה פניות לא רלוונטיות — עדיף שאלון קצר על פני טופס ארוך. ההבדל הוא פסיכולוגי לגמרי: שאלה אחת על מסך, עם אפשרויות בחירה, מרגישה כמו שיחה. אותן שש שאלות בטופס אחד מרגישות כמו טופס בבנק.

• מתחילים בשאלה קלה שאין בה מחויבות: באיזה תחום העסק שלך.
• ממשיכים לשאלת הכאב: מה הכי מפריע לך היום בדיגיטל.
• רק בסוף, אחרי שהמשתמש כבר השקיע, מבקשים פרטי קשר.
• בסיום מציגים משהו בעל ערך — המלצה ראשונית, לא רק 'תודה, נחזור אליך'.

מה שקורה אחרי הלחיצה

הפניות הכי טובות מתות בשלב הזה. המשתמש שלח, קיבל 'תודה', ולא שמע כלום שלוש ימים. עד שחוזרים אליו הוא כבר דיבר עם שניים אחרים. מסך תודה שאומר בדיוק מתי תחזור, והודעה אוטומטית שמגיעה תוך דקה, שווים יותר מכל שיפור בעיצוב הטופס עצמו.